אני אחמד אלג'עפרי. אני תושב בית לחם. נולדתי וגדלתי במחנה הפליטים דהיישה.
אני בן 44. אני נשוי ואב לשישה. נכנסתי למעגל האלימות בערך בגיל 10. דוד שלי מת בכלא הישראלי אחרי שהיה 13 שנה במאסר כאשר רשויות הכלא ניסו להאכיל אותו בכוח בזמן שביתת רעב. אימא שלי נהלה מאבק כדי להביא את הגופה לקבורה. אך רק, אחרי ועידת מדריד (13 שנים לאחר מותו) קבלנו את הגופה. התגובה הטבעית של דבר כזה על ילד כמוני הוא פשוט שנאה ורצון לנקמה. בזמן הזה, היה גם שיא במפעל ההתנחלויות. ככה כילד הכרתי את היהודי בתור זה שהרג את הדוד שלי, והפך את החיים שלי לגיהינום. הישראלי בעיני היה מתנחל, חייל, מישהו אלים.
התגובה הטבעית שלי כילד בזמנו למציאות זו הייתה לזרוק אבנים. בגיל 12 נכנסתי לכלא פעם ראשונה. היה "מעצר מנע" לפני יום האדמה. עצרו אותי לשבוע ושחררו. כאן התחיל המפגש שלי עם השפה העברית. עד המעצר הרגשתי גיבור, זורק אבנים ותמיד מצליח לברוח. פתאום גיליתי, פחד עמוק, של ילד שנמצא בין האויבים שלו, ומה שמעניין אותו, זה מה הם חושבים ומה הם אומרים עליו. וכאן נוצר בי רצון ללמוד את השפה העברית.
בשנת 1985 נכנסתי לכלא שוב. הרב משה לוינגר התנחל לנו, ממש מול מחנה הפליטים שלנו. נבנה קרוון ליד מחנה הפליטים שלנו שהפך למחנה צבאי ועוד מקום שמתנחלים היו באים מתפללים ומשתוללים בו. זרקנו עליו אבנים ובקבוקים כדי להפריע למתנחלים ולחיילים בחייהם.
למרות שבפועל לא הבנו לפגיעה ממשית, אחרי תקופה תפסו אותנו, קבוצה של שישה ילדים בני 13- 16. אני ילד בן 15, עומד בפני שופט צבאי שמרשיע אותנו, ומחלק לנו, לכל אחד 4 שנים בכלא בפועל. כאשר הגעתי שוב לכלא הילד המפוחד המשיך לרדוף אחריי וגם הרצון להבין את העברית. אז התחלתי ללמוד וגיליתי שמעבר למילים יש היסטוריה, ויש תרבות.
מצאתי את עצמי בלי להתכוון עושה תהליך של הכרת האחר, הבנה של היהודי. התעמקתי בניסיון להכיר ולהבין מאיפה בא האויב שלי, מאיפה באו המתנחלים. למדתי את הסיפור, את השואה ואת ההיסטוריה של היהודים. הבנתי את היהודים, ואת הדחפים שלהם, אבל הגעתי למסקנה בסופו של דבר שאין דבר בעולם שיצדיק את הדיכוי ושפיכות הדמים שאנחנו סובלים.
היום אני רוצה לעזור ולהביא לפתרון לסכסוך ואני מאמין שיש פתרון כזה. אני מקבל גם את פתרון שתי מדינות וגם את פתרון "מדינה אחת לכל אזרחיה", אבל לדעתי לפחות להתחלה, חובה להיפרד ולהתחיל בתהליך של פיוס, שהוא בסופו של דבר יביא לפירוק כל המטענים שאנחנו נושאים אתנו במשך כל שנות הסכסוך.
אני חושב שאני מייצג את הרוב הפלסטיני שרוצה בפיוס. שני העמים רוצים שלום, מתים לשלום. כל בן אדם נורמלי לא רוצה לשלוח את הילד שלו למות. אבל מי שמנהל אותנו זה לא אנחנו. היום אני פעיל בארגון פורום המשפחות השכולות, וגם בארגון לוחמים לשלום. אני חושב שעיקר העבודה שלנו מתמקדת בלהפגיש אנשים, פשוט להראות לאנשים שהאחר לא כל כך נורא, שאנשים בצד השני הם בני אדם.
אני מבין מדוע יהודים פוחדים ממני. אני יכול להבין למה יש אנשים שעצרו אותי כילד. אני מסתכל על כך בשני מישורים. כלומר, להבין את המדיניות הכללית שהביאה לזה, קשה לי. במישור השני אני יכול להבין את הפחדים של האנשים הפשוטים שמבצעים את המדיניות הזו. רוב הישראלים אטומים לסבל שלי, בכלל רוב הישראלים לא מכירים אותי. ולאורך כל הזמן לימדו אותם לא להכיר אותי.
הכן חלקים מהעם הפלסטיני נוהגים לעיתים באלימות, אנו בסכסוך אלים. כמו כל חברה הוא לא מונוליטי. יש בה הרבה צדדים כמו אצלכם. אבל חייבים להבין שהעם הפלסטיני נמצא תחת דיכוי. הדיכוי שהוא "האלימות" הגדולה ביותר בסכסוך מביאה לאלימות של פלסטינים.
יש אלימות שהיא מותרת, זה חוקי ומוסרי שפלסטינים יגנו על עצמם או יתקוממו על זכיותיהם, למרות שאיני מסכים לאלימות זו כי אני חושב שהיא אינה מקדמת אותנו כפלסטינים. מצד שני יש לי ביקורת על פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה הם היו לא אנושיים. אין לדעתי שום דבר שמצדיק התנהגות לא אנושית כזו – גם לא הדיכוי של מדינת ישראל. אנחנו לא צריכים לפגוע באנושיות שלנו ולא צריכים לאפשר שילדים קטנים ימותו בבתי ספר או בבתי קפה.
אני יודע שהרבה ישראלים חושבים שההקלות יביאו חלק מהפלסטינים להגיב יותר באלימות, אני אומר להם שבטווח הרחוק הדרך היחידה להבטיח את ביטחונה של ישראל לארך זמן היא הסכם שלום. לסמוך על החרב לא ניתן, ההיסטוריה מלמדת שפעם אתה יותר חזק ופעם אני.