סדרת מחקרים חברתיים

מדוע נכנסת לכלא ואיך למדת עברית? 

כמו שאמרתי כילד בן 12 הייתי ילד קצת מופרע וכהנגדות לכיבוש ולדיכוי הייתי זורק אבנים ובורח כל היום בין הסמטאות של המחנה. פתאום אני מוצא את עצמי עצור, כל החיילים האלה שרדפו אחריי והיו... והייתה לי אפשרות לברוח ולהחליק מהם כל הזמן, פתאום אני נמצא עם כולם בתוך המבצר שלהם. כאשר הרגע הזה, הדבר הכי הכי, וזה הדבר הכי מפחיד כאילו בשביל ילד, מפחיד כילד שחושב שהוא גיבור וחי בתחושה שהוא עושה משהו קדוש, פתאום מגלה בתוכו משהו, פחד עמוק, של ילד שנמצא בעצם בין כל האויבים שלו, ומה שמעניין אותי עכשיו ברגע הזה, זה מה, מה הם חושבים, מה הם אומרים עלי. כאילו כולם מדברים, מדברים, ואני לא מבין מה קורה מסביבי ואני יודע שהגורל שלי קשור בידיים שלהם ובמה שהם אומרים עכשיו. אז כל מה שאני רוצה עכשיו לדעת, לדעת מה הם מדברים, מה הם רוצים. וכאן נתקע בי איזה רצון ללמוד את השפה העברית. ומכאן בא הרצון של הילד, הילד הגיבור המפוחד, שפתאום הרגיש צורך בעוד משהו, חסר לו עוד משהו כאילו במלחמה הזאת. לדעת מה הם מתכננים כי כשהוא נופל, כשיש אופציה של לשלוח לי חקירה, יש אופציה של לשלוח לכלא, יש אופציה של לשחרר, יש אופציה של לא יודע מה, וצריך לדעת. בדקות האלה זה הדבר הכי חשוב.

ומכאן בעצם התחלתי להתגלגל. זהו, נכנסתי לתוך המעגל הזה, כאילו סומנתי. ואחרי כאילו שנה-שנתיים בעצם מתחילים להתקדם כאילו בתחום הזה. כאילו מאבנים מתחילים להתקדם לבקבוקים ולהתחיל לפתח את ההתנגדות, כי הכיבוש מתפתח, והתוקפנות גוברת והמצב ביום יום מחמיר. ובעצם אחרי... המשכתי בדרכי ואחרי שהגעתי לגיל 15 כבר הייתי בעצם בשל להיכנס לתקופה "טובה" בכלא. בשנת 1985 נכנסתי לכלא. אז היה הרב משה לוינגר החליט בעצמו ולאבטח את ציר התנועה של המתנחלים. בשנת 1983-1984 קם והביא קרוואן והתנחל לנו, ממש התנחל לנו, על הציר הראשי מול מחנה הפליטים שלנו. זאת אומרת שמצד אחד גדוד של צבא מאבטח אותו ועוד קבוצות של מתנחלים שבאים והולכים כל יום באוטובוסים ממש, שבאים מתפללים ובאים להראות סולידריות איתו. בעצם הפכו את ה... ליד מחנה הפליטים שלנו לעוד איזה מחנה צבאי ועוד איזה מקום שכל המתנחלים יבואו וישתוללו כל יום.

כילדים בזמנו בעצם הוא הקל מאוד עלינו כי קבע לנו מטרה, הביא לנו את כל החיילים וכל המתנחלים שם ובעצם לשפוך את חמתנו. וככה בעצם המשכנו אולי במשך שנה כל הזמן לזרוק עליו אבנים ובקבוקים ולהפריע לו. כאשר בעצם ילדים בני 14 או 15, 13, כל מה שעשינו בעצם לא הביא לשום פגיעה, אפילו ברכוש. אבל אחרי תקופה עלו עלינו, תפסו אותנו, תקופה... קבוצה של שישה ילדים ממש, הגדול בן 16. הביאו אותנו לאיזה קצין שהוא כאילו שופט, בית משפט צבאי, שופט צבאי. ילד בן 14, 13, עומד בפני שופט צבאי ואז השופט מרשיע אותנו, שישה ילדים, ומחלק לנו, לכל אחד 4 שנים בכלא בפועל. כשזה בעצם, בכתב האישום אפילו אין פגיעה ברכוש. יש זריקות אבנים במטרה לפגוע באדם ובמטרה להפריע, לא יודע מה, כתב אישום כזה בגינו הכניסו אותנו ל-4 שנים בכלא.

כאשר הגעתי לכלא בעצם הילד המפוחד שרדף אחריי בזה לא עזב אותי, המשיך לרדוף אחריי. כאשר הגעתי לכלא בעצם, הפלסטיני שמגיע לכלא מגיע למקום שנמצא... מגיע למקום בעצם, לבסיס צבאי שקדמו לשם עוד לוחמים, עוד... שבנו בכלא מקום, מעין אוניברסיטה, שאנשים בו לומדים. הכלא שהיה מיועד בעצם לחסל את לוחמי החופש הפלסטיני, במקום לחסל אותם נפשית הפך למקום ששם לומדים ושם משכילים וההשכלה עוברת מאחד לאחד, מאסיר לאסיר. והרצון שלי ללמוד את השפה העברית, אז איך שנכנסתי לכלא ישר מה שרציתי לעשות, הדבר הראשון זה ללמוד את השפה העברית ובאמת התחלתי ללמוד את השפה העברית. כאשר, בוא נגיד הקלישאה של ללמוד את שפת האויב אולי לא הכרתי אותה, אולי היא לא השתלטה עלי כמו שמה שהשתלט עלי והרצון זה באמת ללמוד את השפה, יוצא בסופו של דבר את שפת האויב, אבל שפת הבן אדם שמדבר ליד כל הזמן וקובע את גורלי ומהמקום הזה באמת, עם רצון מאוד עז, תוך ארבעה חודשים-חמישה חודשים הפכתי למתרגם לשפה העברית, ממש השקעתי הרבה, יעני במשך 4 שנים אני יכול להגידשהשקעתי את כל היום, כמעט כל היום בלימוד השפה העברית. תוך כדי זה גיליתי שמעבר ללמילים ולאותיות ולמשפטים ישנם עוד הרבה דברים. כלומר, יש בשפה היסטוריה, יש בשפה תרבות ויש בשפה בהכרח הכרת האחר.

ופה כאילו מצאתי את עצמי עושה את התהליך הזה של הכרת האחר, אבל בלי להתכוון ממש להכרת האחר מתוך רצון להכיר אותו, גם את האויב, כאילו זה לא רצון להכיר אותו כמו שזה רצון עז לדעת מה קורה, אבל יצא שהכרתי אותו. וזה גרם לי באמת להתעמק יותר בלהכיר, אני אקרא לזה, את האויב שלי. מאיפה בא האויב שלי, מאיפה באו כל המתנחלים האלה, ולמה הם באו, ואיך הם באו, מה הסיפור שעומד מאחוריהם. ומצאתי את עצמי גם בלי רצון מתגלגל לזה, לקרוא את הנרטיב של האחר, ולהתגלגל ללמוד את השואה של האחר, וללמוד את כל ההיסטוריה של האחר, כדי להבין באמת, כי גיליתי צורך בי להבין באמת איך כל הסיפור הזה התגלגל, ואיך הגיעו ומה גרם להם להגיע. ולהגיע באמת לראות אפילו בשלב מסוים, להתחיל לבדוק את הנרטיב שלי מול האחר, מול הנרטיב של האחר, ובשלבים מסוימים אפילו למצוא עד כמה אני צודק מול הנרטיב של האחר. אבל לבדוק, להגיע למסקנה בסופו של דבר שלא, אין שום נרטיב בעולם שיכול לתרץ ולהצדיק בעצם, או אין שום צדק, או אין שום הצדקה בעולם שיכולה להצדיק את מה שאנחנו עוברים ואת המלחמה שאנחנו חווים, ואת שפיכות הדמים שאנחנו... ואת צורך שלנו בלחנך את הילדים שלנו מגיל מאוד רך לדברים שממש לא נורמליים, לא נורמליים שנרצה אנחנו כאנשים, לא נורמליים להכניס את הילדים שלנו, לנפש של הילדים שלנו. ולהביא ילד כמוני בגיל 11 לרצות ללמוד שפה לא מתוך אהבה של שיר או מתוך אהבה של לדעת, להרחיב אופקים, אלא מתוך ללמוד שפה מתוך פחד קיומי כזה, אלא באמת גיליתי שיש דברים אחרים ויש סיבות אחרות שיכולות לגרום לבן אדם ללמוד שפה ולא המעצר מנע.