MBG - היכרות

סדרת מחקרים חברתיים

 
​"....טוב, אני אחמד אלג'עפרי. אני תושב בית לחם. נולדתי וגדלתי במחנה הפליטים דהיישה.
אני בן 44. אני נשוי ואב לשישה. הכניסה שלי למעגל הסכסוך הייתה בערך בגיל 10, כאשר בגיל 10... דוד שלי שישב בכלא הישראלי למשך 13 שנה, ואחרי 13 שנה בכלא ביחד עם קבוצת אסירים החליטו לשבות רעב כדי לשפר את תנאי המחייה שלהם. התגובה של רשויות הכלא, זה היה בשנת 1980, שניסו להאכיל אותם פשוט בכוח באמצעות החדרת צינור, מה שנקרא זונדה. תוך כדי הניסיון להאכיל אותו בכוח פשוט החומר שהיה אמור להיכנס לקיבה חדר לריאות והוא נהרג במקום.


​אז אני הייתי בן 10, פשוט לא הבנתי מה קורה סביבי. כאשר יותר מזה, כאילו אחרי שהוא נרצח בצורה כזאת הדבר הטבעי שהוא... כל בן אדם שנפטר מביאים אותו לקבורה, כאילו דבר כזה אלמנטרי, פשוט, מובן. אז אצלנו זה היה שונה. כאשר באמת במשך עוד 13 שנה אמא שלי המשיכה במהלכים ובמאבק משפטי כדי רק להביא את הגופה לקבורה. באמת אתה חי 13 שנה, אחרי רק, אחרי רק... אחרי ועידת מדריד ותחילת הסכמי אוסלו הסכימו לתת לנו את הקבורה, את הגופה לקבורה. כלומר, הוא היה בכלא 13 שנים בחיים ו-13 שנים במוות.

אני בגיל 10 בעצם קיבלתי את המהלומה הזאת בראש, דבר שבעצם התגובה או ההשפעה הטבעית של דבר כזה על ילד כמוני הוא פשוט שנאה, רצון לנקמה, פשוט מאוד. לראות את אמא שלי כאילו כילד, הייתי מתבקש לחיות שנים ליד אמא שהיא כאילו, כל מה שהיא רוצה בחיים זה להביא את אח שלה לקבורה.

ועוד בזמן הזה, כאילו בשנות ה-80' זה בעצם, תחילת או בעצם, לא תחילה, בעצם היה שם שיא של עבודת מפעל ההתנחלויות. כאשר בעצם בתקופה הזאת הציר הראשי של ירושלים-חברון עבר ליד מחנה הפליטים שלנו. ובתקופה ההיא הציר הזה בעצם הפך להיות ציר שמשמש את המתנחלים. כאילו בעצם ליד הבתים שלנו וליד בית הספר שלנו וליד הזה, הפך להיות מקום של אנשים, עבורי, עבור ילד, של אנשים מאוד זרים, מוזרים, שעוברים לנו ליד הבית ויש צבא שנמצא כדי להגן עליהם, וחיילים שכל הזמן נמצאים בינינו, ליד בית הספר ובתוך הבתים שלנו. שדבר אחד אני כילד, אני בטוח במיליון אחוז, שהחיילים האלה הם לא שלי, הם לא שייכים לי והם לא באו להגנתי, אפילו הם לא מדברים את השפה שלי. הם פשוט באו לקפח אותי ולמנוע ממני להתקרב לציר של המתנחלים, כאילו לא להזיק למתנחלים. ואז התחיל בעצם כילד, היהודי, הדמות של אחר, להיכנס לחיים שלי.

הכניסה הייתה בצורה מאוד, אני אגיד "מכוערת", ככה כי אני... יצא, כי אני הכרתי את היהודי בתור זה שהרג את הדוד שלי והכרתי את היהודי בתור זה שפרץ לי לכביש שלי והתחיל להשתמש בו ופתאום כל החיים שלי הפכו ל... אנשים מוזרים פרצו לי, וחיילים מפחידים, מוזרים וחמושים שבאים, בעצם באים לאבטח את המתנחל, כאילו זה אלה הם הישראלים, זו הייתה הדמות של הישראלי בעיני. הישראלי בעיני הוא מתנחל, חייל, משהו שבהכרח כרוך באלימות, קשור לאלימות וקשור לדברים שאף ילד לא, לא רוצה, לא היה רוצה לראות בחיים שלו.

כאשר בעצם התגובה הטבעית שלי כילד בזמנו היא הייתה להתנגד. וצורת ההתנגדות ש
הייתה בזמנו היא לזרוק אבנים. כילד פלסטיני מה שיש לו לעשות להתנגד, להביע את הרצון שלו, הסירוב שלו למציאות הזאת זה לזרוק אבנים. ונכנסתי לתוך המעגל הזה עוד בגיל מאוד... בגיל 10. כאשר בגיל 12 כבר הייתי בשל כילד להיכנס לכלא. וככה בעצם בגיל 12 נכנסתי לכלא פעם ראשונה. פעם ראשונה נכנסתי לכלא כי היה מעצר מנע, מה שנקרא בזמנו. מה זה מעצר מנע? מעצר מנע לפני יום האדמה, שבוע לפני יום האדמה באים, עוצרים את כל האנשים שכאילו אמורים להיות מופרעים, לעשות משהו ביום הזה, אז שבוע לפני עוצרים אותם, יושבים שבוע בכלא, שבוע אחרי משחררים אותם. וזה היה בעצם המעצר הראשון שלי. וכאן בעצם התחילה, התחילה בוא נגיד המפגש שלי עם השפה העברית...."